כשהמוכר הופך לזר:

הסתגלות למסגרת חדשה

01.08.2019

 

הגיעה התקופה הזו בשנה, כשהחום הופך בלתי נסבל, הימים ארוכים ומעייפים, העור צרוב מהשמש ומלוח מהים ומסביב מתחילים ההורים לדבר על "הסתגלות".

 

המילה 'הסתגלות' היא בחירה מעניינת לתיאור שלב המעבר של תינוק מהבית למסגרת של הגן, או שלב המעבר של ילד מהגן לביה"ס וכיוצ"ב. היא מקפלת בתוכה (ואולי גם מסתירה) את ההתמודדות העומדת מאחוריה – התמודדות עם פרידה; לא רק פרידה מאמא בשערי הגן או ביה"ס, אלא פרידה ממה שמוכר וידוע ואהוב לטובת משהו זר ולא מוכר. ההסתגלות היא למעשה כבר השלב הבא בתהליך - ההיכרות עם החדש. אבל קודמת לה הפרידה ולא בכדי יש נטייה לדלג עליה באלגנטיות. פרידות הן כואבות ולא נעימות ויחד עם זאת הן חלק בלתי נפרד מהחיים. הבנת מהות הפרידה יכולה אולי לסייע להבנת תהליך ההסתגלות והחרדה הטמונה בו.

 

מהי בעצם פרידה?

פרידה היא קודם-כל אובדן של מה שמוכר (אדם, מקום, מסגרת). על מנת להצליח להיפרד, ראשית יש להכיר בכך שאבד משהו ולהתאבל על כך. במעבר המסגרות התהליך הזה עובר הן על הילד והן על המבוגר: שני הצדדים מאבדים משהו מהמוכר לכם. הילד מאבד את הסביבה הבטוחה והידועה שלו וההורה מאבד את ההיכרות עם הילד שהיה לו באותה הסביבה. יש הרבה עצב באובדן הזה.

 

אז מה עושים עם כל העצב הזה?

מדברים עליו. חשוב להתייחס לא רק למה שהולך להיות (ותכף נדבר גם על זה), אלא ראשית למה שאבד ואיננו – לשגרה שהיתה בבית/אצל המטפלת/במסגרת הקודמת, לדמויות השונות שהילד נקשר עמן, למאפייני המקום (צעצועים מיוחדים, אוכל, המיטה עליה ישן צהריים). לדבר על מה שכבר לא יהיה ולתת מקום לעצב ולגעגוע. אפשר להיפרד במכתב, בסיפור, בשיר, בביקור אחרון. אפשר לשבת יחד ולהעלות זיכרונות, אפשר לדבר על הפערים שהולכים להיות בין מה שהיה ומה שיהיה. זה לא יהיה אותו הדבר, זה יהיה אחרת. דרך הפרידה מתאפשר לילד (ולמבוגר) לסיים את ההתקשרות הרגשית למה שהיה ובכך ולשחרר במציאות ממשהו שלא ישוב להיות. כשעושה זאת, הוא מסוגל להפנים את הטוב שהיה במסגרת הקודמת ולהישען על הטוב הזה בעת הצורך בהתנסויות שעתידות לבוא.

 

ואיך מסתגלים?

לאחר שלב האבל ניתן להתפנות ולהתכוונן למשהו חדש ולא ידוע, המעורר פעמים רבות רגשות עזים. כל מיני רגשות עלולים להופיע – בכי/אדישות/כעס/התרגשות. הכל לגיטימי. כל ילד יביע אחרת את הקושי שלו ואת ההתרגשות לקראת הכניסה למסגרת החדשה. הדרך לעמעם מעט את הפחד ולאפשר את ההתרגשות היא לסייע בצמצום אי הידיעה ולהפוך את הזר למעט יותר מוכר. הנה מספר המלצות –

​

1. הכרות מקדימה עם המסגרת החדשה: להסביר מהי בדיוק המסגרת החדשה, איך נראה סדר היום בה, מי הן הדמויות המטפלות, אילו ילדים יהיו (האם ישנם חברים מוכרים ממסגרת קודמת?). לקראת תחילת השנה אפשר לעשות טיול או שניים למבנה הגן ולהכיר אותו מעט. אפשר להכין 'טבלת ייאוש' ובו מסמנים כל יום שעובר עד שהגן מתחיל.

2. לערב את הילד במידת האפשר בבחירות שונות הנוגעות ליום הראשון בגן - לבחור ביחד תיק ובקבוק לגן, להחליט מה ילבש ביום הראשון, מה יאכל אחרי שישוב מהגן...

3. לדבר על היום הראשון בגן: על מה הילד עלול להרגיש בימים הראשונים בגן, איך יראה היום הראשון, כמה זמן אמא תישאר וכו' וכו'. למיטיבי הלכת ניתן להכין בתוכנת מחשב פשוטה (כמו פאוור פוינט) ספר קצר המתאר את היום הראשון לגן של ילדכם ובו יופיעו פרטים על יום זה. ישנם כמובן גם ספרים רבים בנושא זה שאפשר להקריא לילדכם (חיפוש גוגל פשוט יעלה מספר אופציות טובות).

4. במעמד הפרידה בגן מומלץ ליצור טקס פרידה קבוע (שיר/חיבוק/נשיקה...) שבעצם מבטא את הפרידה מהמוכר ואהוב לטובת החדש והלא ידוע. הטקס זה יסייע לילדכם להיכנס בשערי הגן עם החיבוק המופנם שלכם ועם בטחון בטוב שיש להתנסויות החדשות שלו בגן להציע.

 

במתח שבין לאסוף את ילדינו חזרה לחיקנו לבין לשחרר אותם למקום החדש והלא מוכר, חשוב לזכור שיכולתו של הילד להכיר בכוח שלו, באהבה ובביטחון הקיימים בתוכו היא גם יכולת חשובה מאוד. כשאנו משחררים את ילדינו למסגרת החדשה אנו גם מעבירים להם מסר שהם מסוגלים לעמוד באירוע הזה, הן בפרידה והן בהסתגלות למסגרת החדשה. אנחנו סומכים עליהם שמה שמוכר להם נמצא ומופנם בתוכם ואנו סומכים שבעת קושי יוכלו לפנות פנימה ולשאוב כוח. לא רק הם אלא גם אנחנו. אנחנו מאבדים משהו כשהם הולכים לגן או לביה"ס או אח"כ לצבא - את מי שהיינו עבורם, את מי שהם עבורנו, את הצרכים שהשתנו, את התלות שהיתה, את ההורים הטוטאליים והצעירים שהיינו פעם...אנו גם זוכים בחופש, בזוגיות, בקריירה וילדנו זוכה לגדול, להתפתח ולפתח עצמאות. זה תהליך כואב ומרגש ומעורר דמעות. אלו החיים. ההסתגלות היא בראש ובראשונה מונח אבולוציוני שפירושו " מכלול התכונות המאפשרות לאורגניזמים להתקיים בסביבת מחיה ייחודית". לצלוח את תקופת (הפרידה ו)ההסתגלות דורשת מאיתנו את מכלול התכונות שמכונן אותנו כהורים, את היכולת לשאת שוב ושוב את הפרידה והנפרדות מילדינו ולשאת את אי הוודאות של המתרחש בעולמם.