הריון ולידה

פתאום קרה 'לא-כלום'

​

נדמה שלפעמים  אנו פוגשים באמצע החיים את ה'לא-כלום'...בין שהגיע בהפתעה גמורה או שהיה משהו שחיכינו לו תקופה ארוכה, בין שנראה היה קטן וחסר משמעות כשרק חשבנו עליו או שמלכתחילה עורר אימה וחרדה, המשותף לכל ה'לא-כלומים' הללו הוא שהם משנים את חיינו מקצה לקצה.

​

הורות

כשהמוכר הופך לזר: הסתגלות לגן

​

המילה 'הסתגלות' היא בחירה מעניינת לתיאור שלב המעבר של תינוק מהבית למסגרת של הגן, או שלב המעבר של ילד מהגן לביה"ס וכיוצ"ב. היא מקפלת בתוכה (ואולי גם מסתירה) את ההתמודדות העומדת מאחוריה – התמודדות עם פרידה...

​

על תחפושות, מסיכות ומה שביניהן

​

בבוקר פורים אפשר לראות אותם ברחובות העיר, כמו פטריות אחרי הגשם, ילדים קטנים וגדולים, מחופשים בשלל צבעים ובדים, פניהם נרגשות בדרכם אל מסיבות הפורים השונות...האם רק בפורים אנו עוטים על עצמנו מסיכות...?

​

יום ה-meשפחה

במסגרות החינוכיות השונות נהוג לבקש מהילדים ביום המשפחה להביא תמונות של 'המשפחה שלי'. לרוב נראות התמונות אותו הדבר – פרצופים מחייכים ושמחים. ברגעים אלו אני נזכרת במשפט האלמותי של טולסטוי בפתיחת הספר "אנה קרנינה" - "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו אך האומללות אומללות כל אחת בדרכה"

הליצנים של מילגרם​

​

'תופעת הליצנים' מעניינת מכמה סיבות. ראשית, מדוע המסכה? שנית, מדוע הפכה התופעה כה שכיחה, כך שנדמה שככל שמדברים עליה כך היא מתרחשת יותר?

​

איך לומדים להרגיש?

"בכיתי אתמול בגן, רציתי את אמא" היא מספרת בעיניים בורקות מדמעות. 

הילדה שלך ניגשת אליך ומשתפת אותך באירוע שעבר עליה היום, אירוע שעורר בה רגש. מה היא רוצה או צריכה באותם רגעים?

סוגיות זהות, התבגרות ובגרות

על תחפושות, מסיכות ומה שביניהן

​

בבוקר פורים אפשר לראות אותם ברחובות העיר, כמו פטריות אחרי הגשם, ילדים קטנים וגדולים, מחופשים בשלל צבעים ובדים, פניהם נרגשות בדרכם אל מסיבות הפורים השונות...האם רק בפורים אנו עוטים על עצמנו מסיכות...?

​

פתאום קרה 'לא-כלום'

​

נדמה שלפעמים  אנו פוגשים באמצע החיים את ה'לא-כלום'...בין שהגיע בהפתעה גמורה או שהיה משהו שחיכינו לו תקופה ארוכה, בין שנראה היה קטן וחסר משמעות כשרק חשבנו עליו או שמלכתחילה עורר אימה וחרדה, המשותף לכל ה'לא-כלומים' הללו הוא שהם משנים את חיינו מקצה לקצה.

​

מחשבות קיומיות על בדידות

יש לך 369 חברים בפייסבוק, 15 קבוצות ווטס-אפ של חברים ומשפחה, 10 אנשים שעובדים איתך בחדר ויושבים איתך לצהריים בהפסקה, מאות שחולפים על פניך ברחוב, אחת שאוהבת אותך נורא, ואתה? אתה מחייך בחזרה אבל בפנים מרגיש לבד. מה לא בסדר איתי?

הפחד העמוק ביותר שלנו

​

אנו הופכים כעוסים וחברי סבלנות על כך שאנחנו איננו מי שאנו רוצים להיות, על כך שאנחנו בדרך אבל עדיין לא שם. לכן אנחנו מתעמרים, גוערים ופוגעים בנו, במי שאנחנו כעת, במי שאיננו עדיין. זו האפילה שבתוכנו.

​

טיפול 

אני רוצה הכל, הכי טוב, הכי הרבה

סובלים מביקורת עצמית גבוהה? זה הפוסט בשבילכם. האם ביקורתיות-יתר מקדמת מצוינות? האם היא בכלל טובה לנו? ואם לא, אז למה היא שם כל הזמן ואיך נפטרים ממנה אם מחליטים שמספיק...? פוסט בשלושה חלקים. 

איפה זה פוגש אותך?

כמעט בכל פרודיה על דמות המטפל תופיע סצנה בה המטפל ברגע של פאסון עילאי לוקח פאוזה רבת חשיבות ושואל "ואיפה זה פוגש אותך?...".

השאלה הזו, כך נדמה, אינה נעימה לאוזניים...אז למה באמת? ומה זו בכלל השאלה הזו "איפה זה פוגש אותך?"

רוצים שינוי?

פעמים רבות אנו מוצאים את עצמנו כמהים לשינוי, מבינים שאנחנו לא איפה שאנחנו רוצים להיות ואף מבינים בדיוק מה עלינו לשנות. יחד עם זאת, שום דבר לא זז...