(c) כל הזכויות שמורות ליעל שדה

הפחד העמוק ביותר שלנו

01.02.2018

"הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור. זה האור שבנו לא האפלה שבתוכנו שמפחיד אותנו יותר מכל. אנחנו שואלים את עצמנו, איזה זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב?" (מריאן ויליאמסון, סופרת)

 

ויליאמסון, בציטוט שיוחס בטעות שנים רבות לנלסון מנדלה בנאום ההכתרה שלו, מתארת שהפחד הגדול ביותר שלנו הוא הפחד מפני הצלחה. מתוך הפחד הזה אנו עסוקים באופן תדיר בכישלון העתידי שלנו. כמה פעמים אמרנו על עצמנו ולעצמנו אמירות כואבות ופוגעניות - "אני בטוח אכשל", "אני לא מספיק טובה", "אין לי את מה שצריך". פעמים רבות אנו משכנעים את עצמנו כי יש תכלית לאמירות האלו, שהן מדברנות אותנו להתקדם או שומרות עלינו מפני התדרדרות. אם נאמר אותן מספיק פעמים אנחנו נשתפר, נתקדם, נצטיין. בשלב מסוים זה כבר הופך לפעולה אוטומטית, כמעט בלי לשים לב האמירות האלו הופכות שגורות במחשבותינו ומלוות אותנו במסלול החיים. אנחנו שוכחים לעצור ולשאול – האם זה עובד לנו?

 

סטודנט לפני בחינה שאומר לעצמו "אני עצלן, בטוח אכשל" האם משפר את הישגיו בבחינה?  זו שאלה שיש בה ערך רב. אם התשובה היא 'כן', אמירות מסוג אלו מדרבנות את אותו סטודנט ללמידה ולשיפור ההישגים, אדרבא. אולם, לא פעם אמירות אלו עלולות לא רק שלא לקדם אלא אף לעכב. אנשים שנוקטים בגישה זו למעשה פוגעים בעצמם ובערכם, הם הופכים טרודים בחווית החסר שלהם, במה שהם לא או במה שחסר ובכך מחלישים עצמם. לרוב הדבר יוביל לקבלה מסוימת של המצב – "אני עצלן, לא יצא ממני דבר" – ולהסרת אחריות לשינוי המצב. פעמים רבות תתעורר גם תחושת ייאוש. הפחד לא להצטיין הוא שהופך אותנו ללא מצוינים, במילים אחרות הוא הפוגע בנו בניסיון לממש מטרותינו. אנו הופכים כעוסים וחסרי סבלנות על כך שאנחנו איננו מי שאנו רוצים להיות, על כך שאנחנו בדרך אבל עדיין לא שם. לכן אנחנו מתעמרים, גוערים ופוגעים בנו, במי שאנחנו כעת, במי שאיננו עדיין. זו האפילה שבתוכנו, אומרת (בהשאלה) ויליאמסון.

 

אך כיצד ניתן להצטיין, לדרבן לעשייה מבלי ליפול לאפילה? ויליאמסון טוענת שעלינו לתת לאור שלנו להאיר. אני חושבת שאולי היא מדברת על התבוננות על ה'יש' הקיים כרגע במקום על מה שחסר. אולי דרך ההתבוננות על מה שקיים וישנו ומאיר, גם אם איננו מושלם או איננו כפי שהיינו רוצים שיהיה, יאפשר לנו להרגיש חזקים מספיק ויכולים מספיק כדי לקחת אחריות ולהגשים את מטרותינו. לקבל את היותנו בדרך להצטיין ולא לכעוס על כך שאנחנו עדיין לא 'שם'. הקבלה עצמית של היותנו חלקיים, לא מושלמים, חסרים במידה אבל מתקדמים לעבר היעדים שלנו, היא זו המשחררת אותנו מהפחדים שלנו, בעיקר מהפחד מהצלחה/כשלון.

 

ואם לא למען עצמנו, הרי שויליאמסון טוענת שככל שניטיב אנו לעשות זאת, כך נשחרר אחרים מאותה אפילה ומאותם פחדים. אז מי מוכן להרים את הכפפה...?