איפה זה פוגש אותך?
23.05.2019
כמעט בכל פרודיה על דמות המטפל תופיע סצנה בה המטופל שואל את המטפל שאלה, או מטיח בו האשמה, או מספר ספור נוגע ללב והמטפל ברגע של פאסון עילאי לוקח פאוזה רבת חשיבות ושואל "ואיפה זה פוגש אותך?...".
השאלה הזו, כך נדמה, אינה נעימה לאוזניים. רבים תוהים למה המטפל שואל כל-כך הרבה שאלות והרי אנשים מגיעים לטיפול על מנת לקבל תשובות. אז למה באמת? ומה זו בכלל השאלה הזו "איפה זה פוגש אותך?"
"הסתכלו דרך החלון של המטופל"
אפתח בסיפור מקסים המופיע בספרו של הפסיכיאטר והפסיכולוג ארווין יאלום, "מתנת הפסיכותרפיה": הוא מספר על מטופלת ששנים היתה בסכסוך עם אביה ויום אחד בבגרותה, הגיע לביקור במכללה בו למדה. כל אותו היום נסעו השניים בכביש הכפרי היפה, האב בכיסא הנהג והיא לצדו. אולם, האב לא פסק מלהתלונן על הנקיק מלא הפסולת שנשקף מהחלון. המטופלת שבה להתאכזב מאביה, שכשל לראות את היופי שראתה היא בחלונה. לימים נפטר האב וכעבור זמן המטופלת נסעה באותה הדרך, הפעם בכיסא הנהג. לתדהמתה גילתה שאכן בצדו הזה של הדרך ישנו נקיק מזוהם ומלא פסולת המעיב על חווית הנסיעה. יאלום קרא לפרק זה בספרו "הסתכלו דרך החלון של המטופל". בעיני, זו תמצית החוויה בטיפול, והדרך אליה רצופת שאלות.
לא קל לשאול שאלות.
שאלה דורשת סקרנות, אומץ, מוכנות להיות במקום של ספק. הידיעה (המגולמת בתשובה) היא מנחמת. ממה יש לפחד? מכל מה שלא מוכר ולא ידוע. אנו 'מתוכנתים' לחשוב על העולם דרך הדעות שלנו, הציפיות שלנו, הידיעות שלנו. כך מצטמצם מרחב אי הוודאות והחרדה שלנו שוככת; אם נהנתי אמש במסיבת ריקודים, אניח שגם חברתי נהנתה ובשיחה על כוס קפה אני עלולה לשאול "איזה כיף היה אתמול, הא?" כבר בתוך השאלה הזו מגולמת העמדה שלי כלפי המסיבה והיא מצמצמת את מרחב האפשרויות של חברתי לענות על השאלה. קל ונעים יותר יהיה לענות "כן" מאשר כל תשובה אחרת. כך לא נהיה בעמדות מנוגדות, כך נחלוק חוויה משותפת, כך לא אשאר לבד. לו הייתי שואלת "איך היה לך אתמול במסיבה?" הייתי ניצבת מול אינספור אפשרויות. או אז מוטל עליי להיות מוכנה נפשית ורגשית להתמודד עם כל תשובה.
ביום-יום אין באפשרותנו להיות כל הזמן פתוחים לחוויה של האחר – זה דורש משאבים רבים שלרוב אין לנו. אנו יכולים ולעיתים משתדלים להיות פנויים להקשיב, להסתקרן ולהכיר את מי שמולנו. אבל, לרוב אנו "מתבלים" את 'שיחות כוס הקפה' שלנו עם הצרכים שלנו, הידע המוקדם שלנו והנחות היסוד שלנו. זה מקצר תהליכים, זה מרגיע וזה עוזר לנו לנתב את השיחה, לא תמיד באופן מודע, לאזורים שנעימים ונוחים לנו.
אז מה קורה בטיפול?
כשהמטפל שואל שאלה (או שתיים, או שלוש...) הוא בעצם מבטא את תפיסתו כי דבר אינו מובן מאליו, שום דבר אינו ידוע והכל אפשרי. מתאפשר מרחב אחר שמוקדש כל-כולו למטופל שיושב בחדר. מטרת המטפל היא להכיר, באמת ובתמים, את מי שיושב מולו, בלי הנחות יסוד, בלי ידיעה מוקדם, בלי עמדה שיפוטית או פטרנליסטית (עמדה שאולי מאפיינת מעט את הפסיכואנליזה של פעם). הכל בגדר לא ידוע והכל מסקרן וניתן לחקירה. ייתכן וחלק מהתסכול מכך שהמטפל לרוב שואל ולא עונה נובע מכך שגם המטופל רוצה להכיר את המטפל, נטייה טבעית ואנושית. יש מטפלים שאכן מאפשרים זאת במידה מסוימת ובהינתן שהדבר משרת את הטיפול בעיניהם. אולם, אם ייעשה הדבר באופן לא מידתי, הסכנה היא שיתמלא המרחב המיועד למטופל בעולם התוכן של המטפל ואז שוב יהיה קשה להכיר אותו באמת.
"איפה זה פוגש אותך?"
השאלה הזו מדומה בעיני לניסיון לקבוע נקודת מפגש עם חבר הגר במקום מרוחק – אפשר לקבוע בנוחות הבית שלנו, המקום המוכר והבטוח, אפשר לקבוע נקודת מפגש באמצע שתהיה נוחה לשנינו ואפשר לפעמים לעשות את המאמץ ולעבור את הדרך עד אליו, במקום המוכר שלו והזר עבורנו. כשהמטפל שואל את השאלה הזו הוא בעצם מבקש להגיע עד למטופל, עד לפתח ביתו, בניסיון להכיר אותו ואת מה שמביא עמו. באותם רגעים הוא משהה את הנטייה הטבעית לדעת, לנסות לנבא, לחשוב במקום המטופל, על מנת לפנות את מלוא המקום עבורו, כדי להצליח להסתכל דרך 'החלון' שלו מבלי לדעת מראש מה הוא יראה משם אבל עם סקרנות רבה לגלות.