ה'טיטולי' כמטאפורה לטיפול

15.02.2019

 

"בכיתי אתמול בגן, רציתי את אמא" היא מספרת לי בעיניים בורקות מדמעות.

"רצית את אמא" אני מהדהדת לה...

"החזקתי את הטיטולי וחיבקתי חזק-חזק"

"וזה עזר?" אני שואלת

"כן" היא עונה.

"הטיטולי היה קצת כמו לחבק את אמא" אני אומרת וחושבת כמה טוב שיש חתיכת בד שיכולה לשמש כחיבוק מאמא לעת מצוא.

זהו שלב התפתחותי משמעותי בחייהם של ילדים קטנים – היכולת לשחק – להפוך דבר אחר לאחר מבלי שיאבד מאיכויותיו הקונקרטיות לרגע;  קופסת נעליים שהופכת במטה קסם לבית בובות, שמיכה שנקשרת על הצוואר והופכת לגלימה, בובה שהופכת לילדה. דרך המשחק אפשר לבטא ולעבד רגשות מורכבים, לעיתים לא מודעים, שחווה הילד ומאוחר יותר המבוגר.

היכולת לשחק אצל מבוגרים נראית מעט אחרת. היא מתבטאת ביכולת להשתמש בסמלים; לשאת מרחב בין סמל למסומל, בין אירוע המתרחש במציאות לבין הפרשנות לאותו האירוע. מבוגר בעל יכולת זו מסוגל להשתעשע עם מספר פרשנויות למאורע מסוים, להחזיק בראש זוויות ראייה נוספות, להיות גמיש באופן שבו חווה את המציאות. ישנו מרחב לחשיבה. למשל, כשאדם מאחר לפגישה, יכולות לרוץ בראשו של חברו מספר פרשנויות לאיחור - אולי התעכב כיוון שהיה לו יום עמוס; אולי הוא כועס והאיחור הוא דרכו להעניש אותי; אולי לא אכפת לו בכלל; אולי הוא תמיד היה כזה, אחד שלא יודע להתארגן עם הזמנים;  אולי חלילה משהו נורא קרה לו בדרך...אדם שמסוגל לשחק, סביר ש'ירוצו' לו מספר פרשנויות כאלו בראשו והוא יוכל לשאת אותם ועימם את מרחב אי הוודאות שנוצר עם האיחור. דמיינו סיטואציה אחרת, בה החבר שמאחרים לו משוכנע שקרה משהו נורא לאדם המאחר – הוא בטח נפגע בתאונה דרכים! הפרשנות לאירוע והאירוע עצמו הופכים היינו הך והחבר הופך חרד מאוד, קצב לבו מואץ והוא חווה ממש חוויה של אובדן רגעי באותן דקות של איחור. זהו לא "משחק" בשבילו ואין לו מרחב לחשוב.

כולנו נתקלים לפעמים בקושי לשחק. זה יכול לקרות אל מול אדם מסוים או דמות מסוימת, בסיטואציות בהן מתעוררת הרבה חרדה וישנו עומס רגשי. לעיתים הקושי מופיע בצורה פתולוגית יותר, כדפוסים עקביים ועמידים יחסית של חשיבה נוקשה ופרשנויות חד-מימדיות לאירועים. ניתן לראות דפוסים אלו בהפרעות אישיות, למשל.

 

מדוע אותו חבר ברגע האיחור משוכנע כי האיחור משמעו תאונת דרכים? יתכן שעבורו, אותו אדם מאחר נושא בתוכו רסיסי חוויה ורגש מאירועי עבר בחייו של החבר. אולי איבד דמות משמעותית בחייו באופן מפתיע? אולי הוא עצמו כמעט נהרג בתאונת דרכים? אירוע האיחור, אם-כן, מעורר רגשות כל-כך עזים עד שלא ניתן 'לשחק' ולחשוב על אפשרויות נוספות, מרגיעות יותר, לסיבת האיחור. גם כשמופיע האדם המאחר והוא בריא ושלם, החוויה מעוררת החרדה שבה ומשתחזרת בסיטואציות אחרות ונראה כי אין דבר במציאות החיצונית שיכול להשפיע עליה ולשנות אותה.

הרבה שואלים ותוהים מה הוא טיפול פסיכולוגי פסיכודינאמי, מה יש בו שמתיימר לשכך את כאבי הנפש, אולי אף לרפא אותם. כיצד הוא שונה משיחה רגילה בין חברים על כוס קפה? אני חושבת שהתשובה לשאלה הזו נעוצה במידה רבה ביכולת לשחק. הפסיכולוג, בדומה לאותה חתיכת בד, קופסת נעליים או בובה, אינו רק פסיכולוג בחדר הטיפולים. הוא נושא במפגש הטיפולי ריבוי תפקידים, נע במרחב שבין היותו פסיכולוג לבין היותו דמות אחרת בחייו של המטופל. הוא יכול להיות לפרקים אמא / אבא / אח / דמות משמעותית אחרת מחייו של המטופל. המטופל משחזר מולו אירועים ודפוסי חשיבה והתנהגות מעולמו הפנימי, מאותן חוויות שצבר לאורך השנים ונחרטו בגופו ובנפשו. לפסיכולוג מתאפשר להתבונן על האירועים "מבפנים" ו"מבחוץ" בהיותו מצוי בתווך בין היותו חלק מהמציאות הפנימית של המטופל (אב/אם וכיוצ"ב) לבין היותו חלק מהמציאות החיצונית (אדם שאינו חלק מחייו של המטופל). בכך הוא מסוגל להציע מרחב לחשיבה והתבוננות על סמלים שהפכו קונקרטיים, על מציאות פנימית שהפכה חיצונית. עבודה טיפולית זו מאפשרת להשיב למטופל את יכולת המשחק, הגמישות והבחירה ויחד עמה את התקווה שיכול להיות אחרת, שיכול להיות טוב.

(c) כל הזכויות שמורות ליעל שדה