פתאום קרה 'לא-כלום'
02.12.2018
אחד הספרים הזכורים לי מילדותי הוא ספר גרמני (שמאוחר יותר הפך לסרט) בשם "הספור שאינו נגמר" (1979). עלילתו החיצונית עוסקת בבסטיאן, ילד דחוי חברתית, עם דימוי עצמי נמוך, אשר נשאב לקריאת ספר בשם "הספור שאינו נגמר". העלילה הפנימית (של הספר שקורא בסטיאן) עוסקת בממלכת 'פנטזיה', ממלכה המייצגת את היצירתיות, התקווה והמשאלות, אשר עומדת בפני כליון ע"י הלא-כלום (The Nothing), שמיוצג כענן אפור סמיך שמכלה את כל העומד בפניו.
נדמה שלפעמים גם אנו פוגשים באמצע החיים את ה'לא-כלום'.
ה'לא-כלום' הזה יכול להיות אירוע מטלטל חיים כמו מוות של אדם קרוב, או לחילופין, לידה. הוא יכול להיות משהו שולי יחסית כמו מעבר דירה או מקום עבודה או משהו מהותי יותר כמו שינוי המצב הרפואי. אולי פרידה מבן זוג או חוויה של דחייה חברתית. לפעמים ה'לא-כלום' הוא שינוי דרמטי ומתמשך של מצב הרוח.
בין שהגיע בהפתעה גמורה או שהיה משהו שחיכינו לו תקופה ארוכה, בין שנראה היה קטן וחסר משמעות כשרק חשבנו עליו או שמלכתחילה עורר אימה וחרדה, המשותף לכל ה'לא-כלומים' הללו הוא שהם משנים את חיינו מקצה לקצה.
לפתע, אנחנו לא מרגישים כמו שהרגשנו קודם לכן, אנחנו לא מצליחים לזהות את הדמות שניצבת מול המראה. ה'לא-כלום' הזה לקח מאיתנו את כל מה שאנחנו מכירים על עצמנו. הכל הופך מטושטש, לא ברור, חסר משמעות. מתפתח געגוע עמוק למה שהיה לפני שה'לא-כלום' קרה או הופיע, וחשש אמיתי וממשי שמה שהיה קודם לא יחזור, שמי שהיינו לפני ה'לא-כלום' לא יחזור! אנחנו למעשה נתלים בידיעה הקודמת של מי שהיינו על מנת לצלוח את המשבר – אם רק הכל יחזור להיות כמו פעם, לפני ה'לא-כלום', אז הכל יהיה בסדר. בלי לשים לב אנחנו נסחפים למחוזות מה שהיה, רוצים להחזיר את הגלגל אחורה, עורגים לעבר. אנחנו עומדים במרכזה של סערה ומבקשים לשוב על עקבותינו ולחזור לחוף, למקום המוכר והידוע.
אבל, בדומה ללא-כלום מ"הספור שאינו נגמר" שמכלה את כל העומד בדרכו, המקום הזה איננו עוד. ה'לא-כלום' שיבש אותו, עיוות אותו, שינה אותו ללא היכר. עכשיו מפחיד מאוד ובודד מאוד ולא מוכר. קשה לשהות במקום הזה מבלי לפחד, מבלי לרצות לברוח. במקום הזה אין ידיעה, יש הרבה סימני שאלה – מי אני עכשיו? מה יהיה עכשיו? האם תמיד אהיה ככה? איך אוכל לחיות כעת?...
"הספור שאינו נגמר" מגיע לסיומו כאשר העלילות מתאחדות, כאשר בסטיאן אוזר אומץ והופך מעורב בעלילה הפנימית של הספר ומגלה שביכולתו להשפיע על העלילה ולהציל את הממלכה. כשהוא מסיים את הספר, לאחר ביקור בממלכה והצלתה מהלא-כלום, הוא אינו אותו בסטיאן שהחל את קריאת הספר – הוא בטוח בעצמו יותר, בוגר יותר, מלא תקווה.
בסטיאן מעלה את האפשרות שהדרך לעמוד בעין הסערה, לשרוד את ה'לא-כלום' מבלי שיכלה אותנו, היא לאפשר לו לשנות את מה שחשבנו שהכרנו וידענו על עצמינו, על סביבתנו, ובכך לאפשר לנו לגלות משהו חדש. במקום לרצות לחזור למה שהיה, למי שהיינו, בסטיאן חווה על בשרו את האפשרות שנהיה משהו אחר, שונה, כתוצאה מהמפגש מעורר החרדה עם ה'לא-כלום'. אם נהיה פתוחים לא לדעת, להתבלבל, לשהות בתוך חוויה של 'לא-כלום', עם תחושה כואבת ומאיימת שזה לא ייגמר לעולם, אולי נגלה שלכל דבר, גם ל'לא-כלום', גם לסיפורים שלא נגמרים, יש סוף.
אחרי שהסערה שוככת, אולי נגלה אדמה חדשה, רעננה ומרגשת, שונה לבטח ממה שהכרנו אבל ייתכן שגם איתנה יותר, פורייה יותר, כזו שממלאת אותנו בתקווה חדשה.