(c) כל הזכויות שמורות ליעל שדה

מחשבות קיומיות על בדידות

05.11.2017

 

"מיליוני אנשים לבד, ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה" (מיכה שטרית)

יש לך 369 חברים בפייסבוק, 15 קבוצות ווטסאפ של חברים ומשפחה, 10 אנשים שעובדים איתך בחדר ויושבים איתך לצהריים בהפסקה, מאות שחולפים על פניך ברחוב, מחייכים בתור לסופר או מזעיפים פנים בפקק, יש לך אחת שאוהבת אותך נורא, ואתה? אתה מחייך בחזרה, אבל בפנים מרגיש לבד. מה לא בסדר איתי? אתה שואל.

הבדידות. היא מפתיעה אותנו ברגעים שונים בחיים. לפעמים היא מפציעה בשיחה אינטימית של אחד-על-אחד, לפעמים היא מתעוררת באולם מלא באנשים ולעיתים היא פשוט צצה כשאנחנו לבד.

מדוע היא מופיעה, ומה היא מספרת לנו?

 

"לא טוב היות האדם לבדו אבל הוא לבדו בין כה וכה" (נתן זך)

הבדידות היא אחת מארבע תמות בסיסיות בקיום האנושי; מוות, חירות, בדידות והעדר משמעות. זאת לפי ארווין יאלום (1980), מנציגי הפסיכותרפיה האקזיסטנציאליסטית, הנסמכת על זרם בפילוסופיה בעל אותו שם. לדידו של יאלום, ארבע תמות אלו קשורות בעובדות קיומנו האנושי ולכן הן מעסיקות אותנו לאורך חיינו. כיוון שעובדות אלו מכאיבות ומעוררות בקרבנו חרדה גדולה, אנו עסוקים בחלק גדול מהזמן בניסיון לחמוק מהן בדרכים שונות.

בבדידות הכוונה לבדידות הקיומית הטבועה בנו בשל הפער שלא ניתן לגישור בין האדם לבין זולתו. מדובר בקונפליקט אקזיסטנציאלי בין הצורך האנושי להקשר ולהיתמך על-ידי אחרים לבין המודעות לנפרדות ולשוני מהאחר. האדם הוא יצור חברתי; רובנו מחפשים כל חיינו אחר חברה, אחר אחרים משמעותיים שימלאו את חיינו בתוכן וירחיקו מאיתנו את המודעות לעצם היותנו לבד. יש שיטענו כי כל חיינו אנו חפצים לשחזר את חווית האחדות הראשונית, חווית העובר ברחם אמו, כאשר הוא יישות נפרדת אבל עדיין חלק מאדם אחר, נישא בתוכו, מוגן מפני הסכנות האורבות לו בחוץ. עם הלידה הופך התינוק חשוף ופגיע ובשנתו הראשונה לחיים תתגבש בו התובנה הכואבת כי גופו ונפשו כעת נפרדים מאמו, ועל אף שעדיין תלוי בה, הוא לבד. כך אנו נושאים את כאב נפרדותנו ומנסים לשכך אותו באמצעים שונים – אנו מנסים להדמות לאחרים, לבני גילנו או לדמויות נערצות עלינו, אנו יוצרים קשרים חברתיים, מקיימים יחסים אינטימיים עם אחרים... אנו מפתחים את היכולת להבין את האחר, להיות אמפתי כלפיו, לנסות לגשר על הפערים בינינו. אנו כועסים כאשר הפער מתגלה, כאשר איננו מובנים, כאשר אנו מרגישים שאיננו נראים. ברגעים אלו מתעוררת התחושה כי "המלך הוא עירום".  אנו נזכרים לפתע, שעל אף המאמצים לצמצם את הפערים, הם עדיין קיימים, ואז, הו אז, תחושת הבדידות מרימה את ראשה ומספרת לנו שאנחנו בעצם לבד...לבד...לבד

אנו פונים לאמצעים מתוחכמים ומודרניים  - לרשתות החברתיות, לאפליקציות, למשחקי התוכן החברתיים, מנסים להערים על תחושת החרדה המנקרת בתוכנו. אולם אלו עלולים להעצים את אותה החוויה בדיוק. אנו למעשה לוקחים חלק בעולם החברתי שבו, לרוב, אנו יושבים לבד עם עצמנו מול מסך. בחוויה זו אנחנו נחשפים לחלקי אנשים, רסיסי חוויה. זאת מכיוון שאין לאופנות האינטרנטית יכולת לשדר אדם או חוויה במלואם. כך, לצד המפגש האמיתי על גבי הרשת יש חלל שמתמלא על-ידי פנטזיה. פנטזיה בה אנו פוגשים את תאומי נפשנו (פנטזיה שלרוב פוגשת במוקדם או במאוחר את המציאות), או לחילופין, פנטזיה בה אנו בודדים וחריגים ביחס לחברינו (פנטזיה הרסנית במיוחד, שלרוב מקבלת חיזוק חוזר ונשנה במפגש עם הרשתות החברתיות ומיצג השווא שהן משדרות). נראה שאין מנוס מפני החוויה האנושית המוכרת והשכיחה.

"אני מרגיש שמשהו משתנה, העייפות תחלוף האור יעלה, ואז אכיר אותך יקירתי ומיד תכירי את אותי" (אביתר בנאי) 

אז, פורשים למנזר? מקבלים את עובדת קיומנו האכזר ומאמצים חיי פרישות?

יש הבדל בין קבלת רעיון זה כעובדה קיומית בחיינו לבין פעולה על פיה. הבנה כי אנו שונים מאחרים, כי מתקיימים פערים, כי אני חושב אחרת מאחרים, אין פירושה להיכנע לחווית הבדידות שלעיתים מכננת בתוכנו. ההבנה שחוויה זו היא חלק בלתי-נפרד מחיינו כבני אנוש מאפשרת הפחתה של החרדה המתלווה לניסיון להתכחש לעובדה זו. יתרה מכך, לטענתו של יאלום, במידה ואנו אפופי חרדה מפני תהומות הבדידות, לא נוכל להתקרב באמת אל אנשים אחרים ורק ניאחז בהם בכל כוחנו על מנת שלא לטבוע בים הקיום. הניסיון להתכחש לפער הוא המייצר אשליה שפער זה אינו באמת קיים ואשליה זו נידונה להתנפץ לרסיסים. ההכרה בשוני ביני לבין האחר היא המאפשרת קיום של מערכת יחסים אמיתית, אנושית וקרובה. היא המאפשרת להתחקות אחר דרכי מחשבה, תפיסה ורגש של אחרים ובכך להעשיר את עולמנו ולחוש באמת ובתמים את הקרבה של האחר. במקום לרצות להיות כמו, שזה להיות ליד, אנחנו מבקרים בתוכם של אחרים ומאפשרים לאחרים לבקר בתוכנו. כך, אנו מממשים מעט מן אותה חווית אחדות ראשונית לה אנו כה משוועים. רגעים אלו, היקרים מפז, הם המכוננים את משמעות קיומנו ואת חווית היותנו חלק מ- ולא פיסה בודדת.

 

מקור:

יאלום, א. (1980). פסיכותרפיה אקזיסטנציאלית. ירושלים: כנרת ומאגנס, 2011.