רוצים שינוי?

28.11.2017

  

רוצים שינוי?

אז למה שום דבר לא משתנה?
אי שם בשנות ה-90 העליזות הזמר אביב גפן שאל, בעיצומה של הופעה, קהל משולהב של אלפי אנשים את אותה השאלה והם שאגו בקול גדול "כן!!!". המופע התקיים באקלים פוליטי של שינוי, של תקווה לשלום. הסכמי אוסלו, לחיצת ידיים בין רה"מ לבין ראש הרשות הפלסטינאית. היה משהו באוויר, תחושה של ערעור אמות הסיפים. מבלי להיכנס לנבכי הפוליטיקה של אותה תקופה, ובפישוט מסוים של הדברים, השינוי לא התרחש. היתה תקווה לשינוי אבל היה גם הרבה פחד. 

 

 

פחד מפני מה? 
אפשר לדבר על הפחד מהלא מודע ועל המשיכה למה שמוכר וידוע. אבל זה יותר מזה.
פעמים רבות אנו מוצאים את עצמנו כמהים לשינוי, מבינים שאנחנו לא איפה שאנחנו רוצים להיות ואף מבינים בדיוק מה עלינו לשנות. יחד עם זאת, שום דבר לא זז. יש תחושה של תקיעות ועמה מגיע הייאוש. טורדות את מוחנו השאלות "למה אני לא מצליח למצוא עבודה/זוגיות מצליחה/להצטיין בלימודים/למצוא חברים/להשתחרר/להיות ספונטני/ליהנות..." 

 

אז למה באמת?
הגישות הקוגניטיביות בפסיכולוגיה יטענו שאנחנו יצורים של סכמות ותבניות. מרגע שאנחנו נולדים אנחנו לומדים על העולם, לומדים מה לצפות ממנו. זו יכולה להיות סכמה הקשורה לחוקיות העולם שבחוץ: "אם יש לו 4 רגליים והוא עושה 'הב-הב' אז זה כלב" וזו יכולה להיות סכמה המתעצבת בתוך מערכות יחסים: "אם אני בוכה חזק חזק אז אני מקבל חיבוק". הגישות הפסיכואנליטיות יטענו שאותן סכמות הן למעשה הפנמות של היחסים המוקדמים של התינוק עם ההורים וסביבתו הקרובה. כך או אחרת, מתבסס בתוכנו ידע על העולם ומערכות היחסים בתוכו ומתוך כך נוצרת מערכת ציפיות ממערכות יחסים עם אחרים שיבואו אחר-כך; אם בבית הרעיפו עליי אהבה כשהצלחתי במשהו אבל כעסו עליי כשלא הצטיינתי בדברים, ייתכן מאוד שאגדל להיות מבוגר שהערך העצמי שלו מבוסס על ציפייה למצוינות. כך, אצפה מאחרים להעריך אותי ולאהוב אותי על-סמך הביצועים שלי. 
באמצעות הסכמות שיצר ותבניות מערכות היחסים המוקדמות שהפנים, הילד, ומאוחר יותר המבוגר, לא מסתובב חסר ודאות בעולם, אלא מסתובב עם ציפייה לאופן שבו למד שדברים צריכים להתנהל. לעיתים הוא נתקל בהפתעה לא צפויה אבל לרוב העולם נוטה לעמוד בציפיותיו. 

 

איך זה קורה?
צפו בסרטון הבא ונסו לספור את מספר הפעמים שהכדור עבר מיד ליד בקבוצה הלבנה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כשאנחנו מסתכלים על העולם דרך תבניות, דרך מסירות של הקבוצה הלבנה, אנחנו לרוב לא נצליח לראות את הגורילה (ראיתם את הגורילה?). הקשב שלנו מופנה למה שאנחנו מצפים לראות ואז אנחנו מפספסים את מה שלא ציפינו לראות, את מה שלא שמנו אליו לב.  אלו הן "הנקודות העיוורות" שלנו. אותה ילדה שמצפה שאחרים יעריכו אותה על ביצועיה, שהאהבה כלפיה תהיה מותנית בהישגיה, תהיה עיוורת לאהבה של אחרים כלפיה שאינה תלויה בכך. עם כל התנסות שלה במערכות יחסים שונות, אותה תבנית מערכות יחסים שהופנמה בתוכה תתחזק כיוון שתחפש מערכות יחסים המתיישבות עם תבנית זו או שתסביר לעצמה פערים שעלולים להיווצר בין המציאות והתבנית בהסברים שונים ומשונים ("הוא אוהב אותי למרות שלא התקבלתי למשרד המבוקש כי הוא לא באמת שווה הרבה" או "הוא איתי עכשיו כי הוא מרחם עליי, לא באמת כי הוא אוהב אותי"). במקביל, לא תהיה אפשרות אמיתית לחוות התנסויות אחרות שעלולות לערער את התבנית הקיימת. יתרה מכך, הערעור של אותה תבנית מערכות יחסים נחווה כמסוכן כי היא חלק מבסיס ההבנה של מערכות יחסים בעולם וההיגיון שבהם עבור אותו אדם. ככל שהתבנית/דפוס היחסים מבוסס יותר, נוקשה יותר, כך יהיה עמיד יותר בפני שינויים ותחושת הסכנה והפחד מפני שינוי יהיו גדולים יותר. דמיינו נהר הזורם בשצף קצף. האם ניתן לשנות את מסלול הזרימה שלו?
 

אבל אנחנו רוצים שינוי! מה עושים?
בין אם הצלחתם לזהות את הדפוסים שהייתם רוצים לשנות ובין אם רק סימנתם לעצמכם שאתם לא היכן שאתם רוצים להיות, שינוי הוא לא קל. לעיתים נדרשת התבוננות אחרת, רעננה, שתסייע לזהות את אותן "נקודות עיוורות" שקל לפספס כשמתבוננים על העולם דרך תבניות. במצבים אלו ייתכן וטיפול פסיכולוגי יכול לסייע; בזיהוי הדפוסים, בהבנה שלהם וביצירה משותפת של דפוסים חדשים. השינוי לא מגיע מהטיית זרימת הנהר לכיוון אחר (קשה להתווכח עם דפוסים הנטועים בנו עמוק, משחר ילדותנו) אלא מיצירת ערוץ זרימה חדש שיאפשר יותר גמישות ובחירה בעתיד. 

(c) כל הזכויות שמורות ליעל שדה