אני רוצה הכל הכי טוב, הכי הרבה

האם ביקורת עצמית מקדמת מצוינות?

01.10.2019

 

חלק א'

רובנו שואפים למצוינות.

בעידן שמקדש הישגים, הצלחות, ניצחונות ושיש בו את האמצעים הטכנולוגיים לשדר אותם לכולם, זה אך טבעי שנרצה להיות מוצלחים ויפים כמו החברים שלנו בפייסבוק, באינסטגרם ובסנאפצ'ט . פוליקר מבטא את המגמה הזו היטב כששר: 

​

"אני רוצה הכי גדול, הכי מהר, הכי יפה. 
אני רוצה הכל הכי טוב, הכי הרבה. 
אני רואה את זה מולי, צבעוני, טבעי, על המסך שלי. 
אני רוצה להיות שם, אני רוצה להיות שם, 
אני רוצה גם, אני רוצה גם... "

​

אבל איפה עובר הגבול בין לשאוף למצוינות, לרצות להיות טובים יותר (אולי אפילו הכי טובים) לבין להיות עסוק בכך באופן כה אינטנסיבי, כך שההנאה מההישגים אובדת, תחושת הערך העצמי נפגעת ומתעוררת חוויה של תקיעות וקיפאון בחיים? מתי הרצון להיות כמו מישהו אחר, או אפילו להיות יותר ממה שאני, הופך לחרב פיפיות?

​

מהי ביקורתיות יתר?

ניתן לזהות ביקורתיות עצמית גבוהה או מופרזת כאשר עומדת בקריטריונים הבאים –

• ביקורת שאיננה עניינית: ביקורת כללית שאין בה מידה של הכוונה – "אני גרוע בכל מה שאני עושה"

• ביקורת שהינה עוינת ופוגענית: ביקורת שיש בה מימד של שיפוטיות- "אני טיפש/מכוער/לא מספיק..."

• הביקורת היא תכופה: המחשבות הביקורתיות הלא ענייניות והעוינות טורדות אותי במשך חלקים ניכרים מהיום.

 

היינו מצפים שאדם העסוק במרבית שעות היום במחשבות ביקורתיות על עצמו וביחס לאחרים יהיה אדם מצטיין משכמו ומעלה. במחשבה שנייה, האם אדם שאומר לעצמו שהוא 'גרוע'/'טיפש'/'לא מספיק מוכשר' על בסיס יום-יומי יכול באמת להצטיין? יש לכך דוגמאות רבות ממציאות חיינו – כמה פעמים הבטחנו לעצמנו לעשות ספורט וכשלא ניצלנו את המנוי בחדר כושר אמרנו לעצמנו שאנחנו עצלנים או שמנים, רחמנא ליצלן, ובמקום ללכת לחדר הכושר ישבנו מול סדרת טלוויזיה ואכלנו עוד בורקס? כמה פעמים נכשלנו במבחן באוניברסיטה, קראנו לעצמנו טיפשים ובמבחן הבא שוב דחינו את הלימודים לרגע האחרון? אלו דוגמאות מינוריות שכל אחד חווה בגרסה כזו או אחרת אבל ישנם כאלו הסובלים במיוחד ממחשבות ביקורתיות.

 

האשליה הגדולה של הביקורת העצמית

מרבית האנשים עם ביקורת עצמית גבוהה מזדהים עם האמירה ש"אם אני לא אבקר את עצמי אני לא אשתפר" או "אם אני לא אבקר את עצמי אז אני עלול להתדרדר" מתוך תחושה שגויה שהביקורת תקדם למצוינות והצלחה. כך, אנשים ממשיכים וממשיכים לפגוע בעצמם. ביקורת עצמית גבוהה לא רק שאינה מקדמת אותנו לעבר השגת מטרותינו, אלא שפעמים רבות היא עלולה גם לפגוע.  ראינו כבר שלמחשבות הביקורתיות (הלא ענייניות, העוינות, התכופות) יש את היכולת להשפיע על ההתנהגות שלנו; הן מסוגלות לגרום לנו לאכול יותר או לא ללמוד למבחן וכשחושבים על זה לעומק, זה לא כל-כך מפתיע. אם גם ככה אני לא טוב מספיק אז מה אכפת לי להזניח את עצמי? אבל הן עושות יותר מזה...

​

המשכ.י לחלק ב' - מה המחשבות האלו בעצם עושות לנו? למה כל-כך קשה להפסיק לחשוב אותן? ומהי האשליה הגדולה שהן מתחזקות? 

 

* מבוסס על פרוטוקול טיפולי שפותח ע"י דני חמיאל, פסיכולוג קליני ורפואי, מנהל מקצועי של תוכניות מניעה במרכז חוסן, פרופ' חבר קליני בביה"ס לפסיכותרפיה במרכז הבין-תחומי הרצליה ופסיכולוג בכיר במרכז לברה"ן השייכת לשירותי בריאות כללית ת"א.

​