(c) כל הזכויות שמורות ליעל שדה

אני רוצה הכל הכי טוב, הכי הרבה

האם ביקורת עצמית מקדמת מצוינות?

10.10.2019

 

חלק ב'

(לקריאת חלק א' לחצו כאן)

אדם שסובל מביקורתיות יתר טרוד באופן כמעט מתמיד באמירות עוינות שמתקיפות את מחשבתו. רמות הלחץ עולות, הורמוני סטרס משתחררים, כלי הדם בגוף מצמצמים זרימת דם לאזורים פריפריאליים, פחות חמצן מגיע למוח, הלב דופק מהר...נשמע מוכר? זו התגובה הפיזיולוגית האבולוציונית למצב של מתקפה. הגוף מכין את עצמו לאחת משלוש תגובות – 'הלחם', 'ברח' או 'קפא במקומך'. במצב של מתקפה, למשל כשיש אזעקת טילים, עלינו להגיב מהר, לנוע מהר, להיות זריזים ועירניים לפרק זמן קצר יחסית ולכן התגובה הפיזיולוגית הזו משרתת אותנו. אדם הסובל מביקורתיות יתר מצוי במצב כרוני של מתקפה, הוא אינו יכול לברוח או להלחם במחשבות שבראשו ולכן מתרחשים שני דברים: האחד, האדם מגיב בקיפאון למתקפה המתרחשת בראשו, הוא מתקשה להתקדם קדימה, להגשים את עצמו. שנית, האדם מותש, עייף, חלש כיוון שנמצא כל הזמן בעוררות מתמדת. כיצד מצטיינים במצב כזה? אז זהו שלא...

 

אז למה בכל זאת כל כך קשה לוותר על ביקורתיות היתר? כי התחושה היא שאם מוותרים עליה מוותרים גם על השאיפה להיות מצוינים וזו למעשה האשליה הגדולה של אותן המחשבות. הוויתור איננו על הרצון להיות מצוינים, אלא על הדרך שבחרנו כדי להגיע לשם. איננו רוצים לפגוע בעצמינו בדרך לממש את מטרותינו אנחנו פשוט כל-כך רוצים כבר להיות 'שם' שזה כואב ומטריד את מנוחתנו. אם נסכים שזה בסדר 'להיות בדרך ל...' אבל להבין ולקבל את העובדה  שעדיין לא הגענו ליעדנו, אולי יהיה קל יותר ליהנות מהישגי 'הביניים' שלנו.

 

לא לחשוב על דב לבן

אז איך מוותרים על המחשבות הביקורתיות? בוודאי שכבר פעמים רבות מספור ניסיתם לסלק אותם מראשכם ללא הצלחה, ואף להפך, הן רק הלכו והתגברו. החוקר האמריקאי דניאל ואגנר בדק זאת. בניסויו ביקש מחצי מנבדקיו לא לחשוב על דב לבן ומחצי אחר לחשוב על דב לבן ואח"כ תיעד את מחשבותיהם במשך מספר דקות. אותם נבדקים שהתבקשו שלא לחשוב על דב לבן חשבו עליו הרבה יותר מהנבדקים בקבוצת ההשוואה. כך הוכיח שאחת הדרכים האפקטיביות לגרום למישהו לחשוב על משהו זה לבקש ממנו לא לחשוב עליו. אז מה כן עושים?

 

לחיות בשלום עם אי השלמות

חישבו על אורח לא קרוא במסיבה שבא לשתות לכם את הבירה, לאכול לכם את האוכל ולקלל בקול רם את האורחים. אם תהיו עסוקים בלסלק אותו מהמסיבה כל הזמן, אתם לא נהנים מהמסיבה ואתם מבואסים מאוד מההתעסקות איתו. לעומת זאת, אם תחליטו להתרכז במסיבה ובאורחים המוזמנים שבאו ולקבל בהכנעה את נוכחותו של אותו אורח לא קרוא במסיבה, הנאתכם תפגע במידת מה, אולם עם הזמן נוכחותו של אותו אורח תהפוך פחות דומיננטית ותמצאו את עצמכם מצליחים לקחת חלק פעיל במסיבה ואף נהנים ממנה. הרעיון הוא לחיות בשלום עם אי השלמות. פירוש הדבר הוא להסכים לכך שאין לנו יכולת לעצור את המחשבות בראשנו, אולם יש לנו שליטה על האופן שבו אנו מאפשרים להן להשפיע על התנהגותנו. המטרה היא לקחת אחריות על מידת המרחב והכוח שאנו מעניקים להם. ברגע שאנחנו מתעסקים איתם, מהרהרים בהם או לחילופין, מנסים לסלק אותם ממוחנו אנו נותנים להם במה; ברגע שנסכים כי הן שם ואין לנו שליטה על כך ונרחיב את הקשב למחוזות אחרים, המחשבות לאט-לאט יאבדו מכוחן, יהפכו פחות ופחות דומיננטיות ומכאן שיהיה להן פחות כוח לעצב את התנהגותנו.

אז איך עושים את זה?

המשכ.י לחלק ג' ואחרון - איך עושים את זה? והאם יש דבר כזה בכלל ביקורת טובה?

 

מבוסס על פרוטוקול טיפולי שפותח ע"י דני חמיאל, פסיכולוג קליני ורפואי, מנהל מקצועי של תוכניות מניעה במרכז חוסן, פרופ' חבר קליני בביה"ס לפסיכותרפיה במרכז הבין-תחומי הרצליה ופסיכולוג בכיר במרכז לברה"ן השייכת לשירותי בריאות כללית ת"א.